ישראל שבין שתי המלחמות
שונה לאחרונה ב- 09/10/2011 11:59 על-ידי ישראל או סעדה
יששהמ.png

כללי

אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים (1967) הייתה ישראל שיכורה ובטוחה בעצמה. המערכת המדינית והצבאית לא עסקה מספיק בהפקת לקח מהמלחמה ובהכנת צה"ל למלחמה נוספת. מפקדים נתפסו כמורמים מעם ולא נהגו לאור נורמת הצניעות שאפיינה את צה"ל עד למלחמה; איש לא העז לומר ש"המלך עירום".
ההתייחסות לערבים הייתה בהתאם, ואמירתו של משה דיין מעידה על הכול: "אנחנו מצפים לטלפון מחוסיין – מלך ירדן".
המדינאים בישראל סברו שבארצות ערב יתחולל שינוי עמוק ביחס לישראל אולם זה לא קרה. תגובת ארצות ערב לתבוסה היה הרצון העז להמשיך במאבק צבאי ומדיני ולמחוק את חרפת תוצאות מלחמת ששת הימים.
 
מצרים
מצרים הייתה המפסידה העיקרית. היא הייתה זקוקה לא רק להחזרת השטחים שנכבשו אלא גם לשיקום כבודה, ואת זה רצתה להשיג במלחמת התשה.
נשיא מצרים, נאצר, אמר אז: "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח", וזאת על רקע המצב המדיני הבין-לאומי שאופיין במאבק שהתנהל באו"ם בין ברית המועצות שצידדה במצרים לבין ארצות הברית שתמכה בישראל.
במצב זה, הכריז נאצר בוועידת חרטום על "שלושת הלאווים":
* לא לפיוס עם ישראל.
* לא להכרה בישראל.
* לא למשא ומתן עם ישראל.
היה לאו נוסף, והוא לא לוויתור על זכויות הפלשתינאים.
כל הניסיונות שישראל עשתה כדי להגיע להסדר שלום עם המצרים – ניסיונות שנבעו מרצונה של ישראל לשמר את הישגיה ממלחמת ששת הימים – לא צלחו.
 
נאצר החליט על מלחמה נגד ישראל, שתיערך בארבעה שלבים:
שלב א – הטרדה בקו תעלת סואץ, כדי להרים את המורל לצבא המצרי.
שלב ב – הקשחת ההטרדה והחדרת חוליות קומנדו לשטחנו, יזמות שגררו אחריהן פעולות עונשין של צה"ל בעומק שטח מצרים. תגובת צה"ל הייתה בניית שרשרת מוצבים לאורך התעלה אשר נקראו "קו בר-לב".
שלב ג – הכרזה על שחרור השטחים הכבושים ותקריות אש רבות על המוצבים, דבר שגרר את צה"ל לפעולות בשטח מצרים, בעיקר באמצעות חיל האוויר.
שלב ד – הסכמה לחתימה על הפסקת אש.
ב-1971 פג תוקף הסכם הפסקת האש עם מצרים וסאדאת, הנשיא החדש שהחליף את נאצר לאחר מותו, לא הסכים להאריך אותו אך הבטיח שלא תפרוץ מלחמה.
 
ירדן
תבוסת צבא ירדן במלחמת ששת הימים העלתה את קרנם של ארגוני המחבלים. הם ניסו להקים תאי התנגדות עממית ביהודה ושומרון, תוך הקמת בסיסי-קבע בבקעת הירדן המזרחית, כשצבא ירדן מסייע להם.
צה"ל, שלא הכיר סוג כזה של פעילות, נאלץ להקים מוצבים ומכשולים בשטחנו ולנקוט פעולה מתמשכת נגד מחנותיהם.
התפתחה אז שיטת לחימה שכונתה "מרדף" ואשר מטרתה הייתה לתפוס את המחבלים, מוקדם ככל האפשר, לאחר שהם עוברים את הגבול. במרדפים אלו נהרגו טובי הלוחמים, ביניהם מפקדים רבים, שהלכו בראש הכוחות.
כאשר המחבלים התחזקו ואיימו על שלטונו של חוסיין בירדן, הם גורשו מירדן, בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"), ועברו ללבנון.
 
סוריה
בעקבות מלחמת ששת הימים איבדו הסורים את יתרונם הטופוגרפי. צה"ל חלש על קו הגבול החדש בגולן, כשבגבול החדש בין הישראלים לסורים חוצץ האו"ם. במצב זה הייתה לצה"ל עמדת עדיפות - עומק אסטרטגי וכוחות שישבו כ-60 ק"מ מדמשק.
מצב זה הרתיע את ההנהגה הסורית ומנע פעולות איבה בלתי מחושבות ולכן הגבול היה שקט יחסית בשנתיים הראשונות. מצב זה השתנה בעקבות הקמת "הפיקוד המזרחי הערבי", כמרכיב הסורי בברית שנכרתה בין סוריה לבין מצרים נגד ישראל.
ב-1970 החלו הסורים להפעיל יחידות קומנדו אשר פגעו בצה"ל, שנאלץ להגיב במטרות עומק. רק לאחר "מלחמת שלושת הימים", כשהצבא הסורי ספג מהלומה קשה, ירד היקף מעשי התוקפנות.
 
לבנון
בשנת 1968, כשהמצב בבקעת הירדן החמיר, החלו המחבלים להקים בסיסי קבע באזור דרום לבנון, אשר כונה בפי צה"ל "פתח-לנד". משם היו יוצאים לפעולות נגד יעדים בישראל, בעיקר נגד יעדים אזרחיים.
צבא לבנון נמנע מלהיכנס לאזור זה, שהיה בשליטה מלאה של המחבלים. בניסיונות שנעשו פרצו סכסוכים והתנגשויות דמים ביניהם שיצרו קרע בין הנוצרים למוסלמים.
המחבלים הקימו ב"פתח-לנד" מפקדות והצטיידו בנשק רב. הם לא קיימו את ההסכם שהיה להם עם הריבונות בלבנון והמשיכו להפגיז יישובים ישראליים.
לישראל לא הייתה בררה והיא הגיבה בפעולות נגד המחבלים ותשתיתם.