P1

דברים שקרו..

  

ילדות.

 הדברים התרחשו בשנות השלושים של המאה  העשרים בעיר  סקירניויץ שבמרכז פולין בין הערים וורשה לודז'.

אני משה בנדר מכונה בבית מונייק נולדתי ב 20/2/1932  .

אני יכול לזכור  את גיל גן ילדים וגם את החדר שבו הייתי לומד תפילות החל מ א' ב' דרך "מודה אני לפניך"  ועד חומש רש"י ועד תפילות אחרות.

הרבי  המורה היה יהודי מבוגר, לרוב עם זקן לבן ודורש משמעת. היה מקריא פרק והתלמידים חוזרים אחריו. הלימודים התנהלו  בחדרו היחיד ששימש את כל המגורים וכיתת הלימוד שכלל שולחן גדול וספסלים מסביב. 

הרבי ישב בראש השולחן והתלמים מסביב, הרבי היה קורא בשם התלמיד שיתקרב אליו או מולו, הרבי היה מסמן במקלון בספר והתלמיד היה קורא בקול וזה היה המבחן שהתלמיד יודע את הנלמד. כשהתקבל תלמיד חדש הוא ישב יחד עם כולם אבל תוכנית הלימודים שלו הייתה מלמוד    ה- א ' ב'.

כך נמשך כמה שנים עד שהתלמיד ידע לקרוא די כדי להתפלל לבדו,  כמו גם פרקים בתפילות מתקדמות.

אני עברתי מסלול כזה עד פרוץ המלחמה- 1 לספטמבר 1939. במקביל לזה הלכתי לבית ספר יסודי פולני שהיה מיועד לילדים יהודים, בו למדתי שנה אחת עד פרוץ המלחמה.

אני הייתי הילד האחרון במשפחה שכללה שמונה ילדים .

האחות הבכורה ושמה ביילע ריבקה שנישאה שנה לפני פרוץ המלחמה לאברהם גולוואסר ואף נולדה להם בת בשם רוזה. ילדה יפיפייה שכל המשפחה רצתה לגדל ולתפח לצערנו לא נשאר אף אחד מהם . כל אחד מהם ניספה בדרך אחרת שעוד אספר עליה בשלב מאוחר יותר.

 

האחות השנייה -לאה  (לייצ'ה בשפתינו בבית), הייתה בשנתיים צעירה יותר מביילע ריבקה, רק סיימה בית ספר ועליה עוד אספר בהמשך .

האחות השלישית -בלומה (ברוניה בשפתינו בבית)  שנה וחצי צעירה  יותר מלייצ'ה, שגורלה דומה מאד מבחינת ההישרדות לאחותי לאה שאספר גם בהמשך.

 האח הרביעי במשפחה - אחי מאיר  הוא היה רוב הזמן יחד איתי בזמנים הקשים ביותר ועליו עוד אספר מאוחר יותר.

אחרי מאיר הייתה עוד אחות אסתר (אדז'ה בשפת המשפחה) היא לא שרדה בנסיבות טרגיות    ביותר.

 

אבא -חיים דב. היה איש דתי, אך לא פנאטי.  התפלל כל יום שלוש פעמים ודאג שכל הבית יתנהל כהלכתו וכולם נהגו בהתאם.

בחגים הלכנו לבית הכנסת המרכזי, שהיה ברחוב בטורגו שהיה במרחק הליכה מהבית. היה לנו מקום שמור.

אבא היה מטיל מרות גם על הסביבה, בבית הכנסת כמו בבית.

 המילה האחרונה הייתה שלו. אבא החזיק אטליז ברח' רינק 34 בעיר סקירניוויץ שבפולין.

אמא -מרים לבית רימר. בית של עשרה אחים ואחיות שאת כולם הכרתי . רובם גרו בעיר והיה לי איתם קשר הדוק. אמא, אישה מאד חרוצה ונעימת הליכות. הקרינה טוב-לב ותבונה רבה לכל בני הבית והסביבה.

לדוגמה, אני זוכר שכשאחותה הצעירה ,קיילה  (דודה קאשה בשפתנו בבית),  נתפסה לפולמוס של נסיעה לארץ ישראל (כך זה כונה אז) היא פנתה לאימי לממן את הכרטיס וזה לא היה דבר של מה בכך באותם ימים, אמא מימנה את הנסיעה, בלי שאיש ידע מזה.

היה מיקרה נוסף שקרה שאחות אחרת הוחרמה אל ידי כל המשפחה בשל הזנחת הדת היהודית לטובת בחיר ליבה הנוצרי. היא  ברחה והתחתנה  אתו ועברה לדת הנוצרית

בזה היא חתמה על ניתוק הקשרים עם כל המשפחה כולל את כולנו חוץ מאמי.אימי התעלמה מהחרם . כמובן בלי שאבא יידע ושמרה על קשר ונפגשה איתה לפעמים בחשאי. חלק מאתנו ידע מזה ואני ביניהם. זכור לי פעם באיזושהי חופשה אמא לקחה אותי ברכבת לעיר לודז' שם גרה דודתי . בשבילי זו הייתה הנסיעה הראשונה ברכבת ,וביקור הראשון בעיר גדולה . הם גרו בבית קומות ומעלית . על מעלית אפילו לא שמעתי קודם . בשבילי הביקור היה מרגש מאד וגם שמרתי סוד.

סבא נתן, אבא של אמא המכונה זיידע נוסן (נתן). היה חלבן,  היה לו זקן ארוך ולבן והלך עם מקל. הוא אהב אותנו מאד, לעתים קרובות אהב לשתות כוסית יתר וזה עשה לו מצב רוח מרומם.

סבתא שיינדל אמא של אמא הייתה אישה נמוכת קומה וגם רזה  אבל לב רחב היה לה. היא זכרה היטב והכירה אישית את כל הנכדים

מצד אבא ,אני זוכר את סבתא פרל .סבא מת הרבה לפני שנולדתי .

היה דוד אח של אבא בשם הערש קלמן

בן דוד בשם מאיר יחיאל (מאייער חיל)  זהה לאחי ואחרי אתו סבא

בן דוד שני מאותו בית בשם איצ'ה (יצחק).

הוא היה איתי בשלבים מסוימים בזמנים קשים במיוחד (עוד אספר עליו)

 

כל האנשים המוזכרים הם רק חלק מהמשפחה המסונפת שהייתה בעיר  

למרבה הצער חלק גדול מאד של האנשים האלה כבר אינם בחיים ואי אפשר כבר לגבות עדות מהם .

אחי מאיר והאחיות לאה ובלומה עוזרות לי להיזכר בדברים שזכור להם .

האנשים המוזכרים הם הדמויות העיקריות שסובבו אותי מרבית הזמן עד שהגיע סתיו  1-  בספטמבר, 1939.

 

                         המלחמה

 

אותי המלחמה תפסה כשהייתי בן שבע  וחצי עם השכלה של כתה       אחת בית ספר עממי שהיה מורכב מילדים יהודים בלבד.. והתנהל בשפה הפולנית פרט לשעורי דת שלימדו תנ"ך בית הספר היה פולני לכל דבר .

 כמה שנים קודם, ילדים יהודים למדו יחד עם כל ילדי העיר ועכב האנטישמיות שגעתה באותה תקופה הילדים סבלו ממכות והשפלות קשות שהיה הכרחי להפריד בין הילדים היהודים ובין הנוצרים .     

נוסף להשכלה הזאת למדתי גם בחדר שלימדו בעיקר להתפלל כולל אותיות ה א,ב' - קריאה וכתיבה . אצל אחדים מהרבנים לימדו גם לכתוב אידיש ,שלי היה המזל ולהיות בין אלה והספקתי ללמוד עד כדי קריאה וכתיבה . בזמנו לא ראיתי את הלימוד הנוסף כמזל .                את הלימודים בחדר התחלתי ללמוד בגיל הרבה יותר צעיר, אולי בגיל ארבע .

כבר ציינתי שאני הייתי הצעיר במשפחה , כך שהיה לי ממי ללמוד ולקחת דוגמא .כאן הסתיימו לי הלימודים  עד 1 לספטמבר 1939.

אני אמור הייתי להתחיל ללמוד בכיתה  ב' .

זה כבר לא קרה.

רוחות מלחמה היו עוד קודם. הגדולים היו מתווכחים ביניהם מה יהיה ומי ינצח במלחמה .תמיד היו אופטימיסטים מנבאים מפלה מוחצת לגרמנים . הרי ברור היה לגמרי שהצבא הפולני האמיץ לא יוותר אפילו על כפתור, חוץ מזה האנגלים והצרפתים יבואו לעזרה והניצחון ביד, זה ברור לגמרי. אני בתור ילד , מאד     סקרן הקשבתי עם עוד ילדים אחרים ואפילו העזנו להזדהות עם הגדולים.

1לספטמבר 1939.יום שישי שמענו מודעים במרכז העיר שזה ממש לפני הבית שמלחמה פרצה והגרמנים התחילו בה ואפילו חצו את הגבול כמובן שזה רק זמני והגרמנים יהדפו במהירות.

שמועות מתפשטות מכל עבר, היהודים מודאגים משום מה יותר מאחרים. 

עוד באותו יום שומעים רעש מטוסים. וגם רואים אותם בגובה רב, לפני כן אף פעם לא ראינו דבר שכזה.

למחרת שבת ואנשים הולכים לבית הכנסת  ושם מדברים רק על המלחמה ויש שמועות שמפציצים את ורשה . יש הרבה מומחים בתחום הפצצות .

למחרת יום ראשון . תורם של הנוצרים להתפלל .

לא רחוק מביתנו הייתה כנסיה גדולה מאוד ובדיוק כשאנשים התחילו לצאת מהכנסיה הייתה סירנה לאות אזעקה . גם זה חידוש. אנשים התחילו לברוח מהרחובות ופתאום פיצוצים אדירים . שתי פצצות נפלו בפתח הכנסייה והמון אנשים נהרגו. העניין קיבל משמעות חדשה, הפצצות הופיעו שוב ושוב . כל העיר געשה מפחד . רבים עזבו לכפרים בהנחה ששם יותר בטוח , גם אנחנו עזבנו עם עגלה רתומה לסוס. דבר שהיה לנו .הגענו לכפר בשם פרושקוף כמדומני שם אבא שכר מקום אצל איזה איכר שאת שמו אינני זוכר אבל ישננו במתבן ששימש לקש ולחציר . לי  ולמשפחתי היה שם די טוב, אני אפילו אהבתי להיות שם. דבר אחד העיק עלינו מאד . יום אחרי שהגענו לשם יצא אחי מאיר לביתנו בכדי להביא איזה דברים שחסרו לנו ובושש לחזור .עבר יום עברו יומיים, האח לא חוזר ,והוא בסה"כ בן 14 התחילה דאגה רבה. על אף שאבא סמך עליו מאד. הדאגה הייתה רבה מאד. רק אחרי 5 ימים הוא חזר ועם ארגז מלא אגסים שהזדמנו לו בדרך.

התברר שעוד בדרך אל העיר ,תפסו אותו חיילים פולנים שהצטרכו העברת ציוד בדרך לחזית , אז בלי בעיות תפסו אותו. הם רצו את העגלה עם הסוס ,אבל הוא לא הסכים לעזוב והצטרף לשירה בכדי להגן על שלו. הנה למה אבא סמך עליו תמיד. זה עוד לא הסוף.

רק הספיקו לשחרר אותו והתחיל לנוע בחזרה תפסו אותו חיילים אחרים . כאן כבר נפלו  פצצות  .והיה צריך להשתטח בצדי הדרך. .הוא לא עזב את הסוס והעגלה, עד שהצליח להתחמק ולחזור הביתה בשלום .כולנו היינו מאושרים מאד והשמחה הייתה רבה.

זו הפעם הראשונה שהתחילה לקנן בראש תחושה שבמלחמה החיים זה לא דבר מובן מאיליו .אחרי שראינו מה קרה על יד הכנסייה ומה שאחי מאיר סיפר משראה בדרך ,התחיל להדאיג  גדולים וילדים.

אחרי כמה ימים שמענו שחיילים גרמנים הגיעו לערינו סקירניויצה

ואין זכר לחיילים פולנים .ההפצצות פסקו אבל ראינו מטוסים עוברים בגובה רב לכוון ווארשה הבירה שעוד החזיקה מעמד כשהיא מכותרת מכל עבר.

              

בעיר כבר היו חיילים גרמנים בכל פינה .הם התמקמו בקסרקטינים של הצבא הפולני שברחוב סנטורסקה בקצה העיר. עמדו גם המון כלי רכב שברחבה הגדולה שלפני הבית שלנו. החיילים שיחקו כדורגל בכל מקום אפשרי והיו רעשנים מאד.   

לגבי יהודים .כבר ראינו שהיחס שלהם שונה.הם אהבו לעצור יהודים ולהתלוצץ על חשבונו. כמובן להשפיל בצורות שונות. כשראו יהודי עם זקן היו עוצרים אותו נטפלים אליו. הדבר אחי אהוב עליהם היה לגזור חלק מהזקן ליהודי. זה הצחיק אותם מאד , ממש התגלגלו מצחוק.רבים לא יצאו לרחוב מפחד להשפלה הזאת. גרוע מכל היה כשילדים ראו איך משפילים את אבא או סבא שלו. בעצמי עברתי חוויה כזאת כשיום אחד נראה סבא שלי מצד אמא נראה הולך לקראת הבית שלנו עם זקן גזוז בחציו   נתמך במקלו כרגיל. ועם דמעות בעיניו. לא בכיתי אבל עברה בי צמרמורת שלא חלפה המון זמן. יותר מאוחר היו מחזות כאלה יום יום.

זאת הייתה רק  ההתחלה . יותר מאוחר התחילו הגזרות היותר כבדות. יום אחד יצאה הודעה למסור מכשירי רדיו, מכוניות ושאר דברים שהם מותרות. לנו לא היו דברים כאלה וזה לא הטריד אותנו.

יום אחד יצאה הודעה שעל כל יהודי העיר להתייצב כל בוקר במקום מסוים בכדי לעבוד בעבודות שירות שונות. כמובן בלי כל תשלום. אם

מישהו היה שואל מדוע לא משלמים? היה מקבל כמה סטירות לחי. כמובן אנשים התחילו להתחמק מלהופיע לעבודות דחק אלו, והיו צריכים להסתתר. הגרמנים  הגיבו מיד. היו עושים מחסומים ברחובות .היו עוצרים אנשים ברחוב וגוררים למקומות ריכוז מלווה בסטירות לחי. מיד אחרי זה יצאה הוראה שעל כל היהודים לענוד סמל על היד בצורת הדגל של היהודים וברוחב  16 ס"מ כדי שאפשר להבדיל בין היהודים והלא יהודים. ילדים קטנים היו פתורים מהסרטים. כמובן שזה היה רק תרוץ . הגזירה לסמן יהודים הייתה  תפורה הרבה זמן לפני זה . כל היהודים ראו בזה עלבון גדול. האוכלוסייה המקומית ראתה בזה שעשוע , בפרט הילדים שהיו מציקים לנו ברחוב ומצביעים עלינו יהודון , יהודון . זה מאד מצא חן בעיני הגרמנים,בתחום זה . כלומר שנאת יהודים היה להם מחנה משותף. בזה עוד לא נגמרו הצרות. סימון היהודים רק פתח להפליית יהודים הרבה יותר מהדיכוי של שער האוכלוסיות בשטחי הכיבוש.  במשפחתי אני הייתי היחיד שהיה פטור מהסרט. זה הקנה לי אפשרות לנוע בכל מקום שכבר נאסר ליהודים להימצא. הייתה לזה משמעות גדולה .באחד הצווים נאסר ליהודים להימצא ברחובות מסוימים בנימוק שאנו מהווים מטרד לאחרים . שוב הפולנים קיבלו את זה ברצון . כאמור אני כילד בגיל שבע וחצי עדיין לא הייתי מסומן ויכולתי לנוע בכל העיר . הורי יכלו לנצל את חופש התנועה שלי ולשלוח אותי להעביר מסרים שהם כבר לא יכלו. כל זה היה אפשרי בינתיים. היו מקרים שהלכתי ברחוב ועברו ילדים פולנים והם מיד התחילו להקניט בצעקות " יודה יודה" שזה יהודי בגרמנית (זה הם למדו מהר מאד ) ואם עבר גרמני בסביבה היו לזה מיד תוצאות. לכל מודעה על הקיר היו תמיד גזרות חדשות, אף פעם לא התבטלו גזרות. כפי שאפשר לראות, הם לא עשו הכל ביום אחד . הכל היה מתוכנן. כושר הספיגה שלנו היה מדוד להפליא.

כשכבר היה אסור להתהלך ברחוב, להיכנס למוסדות , כמובן לקולנוע, לפרקים, בכול אלה היו שלטים:  ליהודים הכניסה אסורה בהחלט .העבריין ייענש. כולם התייחסו ברצינות למודעות על הקירות.

 בתחום אחר שחשוב עוד יותר הוא התחום הכלכלי : היו נכנסים לחנויות של יהודים, לוקחים, לא משלמים ועוד דורשים להביא להם למקום מגוריהם או מפקדות. שם היו משלמים משהו שלא היה דומה למחיר במציאות . כידוע המחירים המריאו מאוד . לא היינו מעיזים לומר מילה מסכנה שיאשימו בספסרות . היו מקרים שיהודי ביש מזל אמר כמה זה צריך לעלות . הם החרימו את הסחורה ותלו עליו שלט , שעליו כתוב  אני יהודי ספסר ,וכך להתהלך ברחוב , לפעמים היה צריך המסכן עוד לצעוק שכל היהודים ספסרים .רוב הפולנים רוו נחת מהמחזה הזה , להם ;  זה לא נוגע .

 

היו נאצים שאהבו להצטיין בהתעללות ביהודים . במיוחד היה אחד בשם  שולץ שהיה מסתובב ברחובות בלווי שוטר אחר . הוא נהג לעצור ברחוב , וכשראה יהודי הוא צעק שהיהודי ייגש אליו והתחיל להקות אותו עם שוט ולצועק שיהודי צריך להסיר את הכובע כשרואה גרמני , ולהשתחוות ולסור מהדרך.

במיוחד אהב לשאול," יהודי " מה שמך? והאדם עונה לו את שמו.

הוא מכה שוב וחוזר "מה שמך? האדם עונה לו : והוא מכה שוב עד שהאדם שותת דם . לבסוף היה אומר , אתה " שמול" . המחזה היה כל יום ולפעמים יותר. היו אחרים שהיה להם כלבים מעולפים לנשוך באכזריות ולפי פקודה שלו . כאלה היו יותר מאחד .המחזה הזה שעשע אותם מאד . היהודים כינו את הראשון בשם "שמול האיום" . היה פחד לצאת לרחוב . תמיד הופיע איזה הפתעה מאיזשהו צד .לא היה קץ להשפלות . ולגזרות רעות .   

 

במיוחד היה דגש על מוצרים שהם צריכים , במיוחד מזון .כאן סבלו בעיקר החקלאים שזה לא יהודים .הם קבעו מכסות לפי כמות הקרקע ולפי ראשי בקר ושער המוצרים שיכולים לשמש אותם .היה צריך למסור למוסדות מיוחדים שהם הקימו .התשלום היה ,לא בכסף כי עם בבונוסים שאפשר היה לרכוש בעדם ציוד חקלאי שכולו מתוצרת גרמניה .המחירים לא היו ריאלים. התוצרת החקלאית הייתה זולה והמכונות עלו ביוקר .המכסות היו גבוהות מאד שבקושי נשאר לאוכלוסייה המקומית אוכל .במקרה זה המחירים ממריאים. לנו בבית הורגשו השינויים לרע . לא קנינו בגדים וצרכים אחרים שאפשר לחיות בלעדיהם .משפחתי החזיקה מעמד עדיין .אוכל היה, לימודים התנהלו בחלקם ובאופן לא סדיר ובאופן פרטי .אני הלכתי בעיקר לחדר אצל רבי . בלי לדעת להתפלל , לא יעלה על הדעת אצל ילד יהודי . כל השאר הלימודים ידחו עד , אחרי המלחמה .בזה אבא שלי היה בטוח לחלוטין.

הציבור היהודי התחיל להתרגל ובתוכם גם משפחתי .

אני על אף גילי הרך התחלתי להרגיש רע מאוד עם זה שהיהודים מתנהגים אחרת מהפולנים , בפרט שמפחדים יותר. מה עם אלוהינו הגדול? שהכל יכול .. איפה כול הקדושים ? הגיבורים . האם כל הדיבורים על עמינו המובחר שקר ? אם האלוהים הוא רק שלנו, מדוע דווקא אנחנו מופלים לרעה ? התעורר תסכול לא קטן בראשי הצעיר ובכל המסובבים אותי . היה עצב  וזעם גם אצל המבוגרים.

עבר זמן ונהיה יותר גרוע מיום ליום .הסתיו פינה את מקומו והתקרב החורף .ואיתו שמועות חדשות , רעות מאד  שיהיה גטו.  מה זה גטו ?

כולם שעלו, מעטים ידעו לענות. 

       

הגטו 

 

המצב הקיים אז היה, שהגזרות שיצאו היו דרך מודעות על קירות. דיבורים היו שבערים גדולות כבר התחילו בטרנספר של תושבים.

לא עבר הרבה זמן ובעירנו סקירניויצה הופיע מודעה עם מפה של העיר ומסומן בדיוק איפה על היהודים להימצא ואיפה אסור .

השכונות שאמורות היו להיות שטח מותר ממילה היו יהודיות בעיקר. מי שגר באזור אסור,היה עליו לפנות אותו תוך זמן מוקצב .

משפחתי גרה באזור אסור . היה צריך למצוא משפחה פולנית שגרה באזור יהודי ולהחליף בזמן המוקצב לנו . למזלנו אנחנו מצאנו, ועמדנו בזמן הדרוש. הדירה החדשה הייתה יותר קטנה משלנו אבל נסבל. עברו כמה ימים ,אולי שבוע וכבר התחילו לעשות גדרות מעץ או מחוטי טייל . כשגמרו לעשות הגדרות וסגרו עלינו מסביב הבננו מה זה גטו . היו כמה שערים למעבר בשביל  לצאת אך היה צריך רישיון מיוחד ולהצדיק לשם מה . מחוץ לגטו היה יותר קל להשיג מצרכים . שם המסחר עדיין רץ .

חיש מהר צצו סוחרים שידעו איך להשיג רישיונות להכניס לגטו מצרכים שונים ולמכור במחירים מובקעים ולעשות הון ממצוקה של אחרים .

ככלל " חלוקת המזון היתה לפי כרטיסי מזון שחולקו באמצעות מנגנון מיוחד שהקימו לצורך זה .החלוקה התבצעה על פי הירארחיה מסוימת מאד .אגשים זקנים שלא יכולים לעבוד קיבלו הקצבה קטנה מאד , וזה מתבטא בקג. לחם בשבוע קצת גריסים , קצת תפוחי אדמה . אנשים שעבדו , קיבלו קצת יותר מכל אלה.

אחי מאיר הזריז שהיה אז בן 14 הוא לקח על עצמו תפקיד לא פשוט.

היה יוצא מחוץ לגטו בהסתר הולך לכפרים לקנות עגלים או אפילו פרות או סחורה אחרת מביא לגטו .כאן היו מביאים שוחט ומכינים יחד עם אבי בשר למכירה .זה נתן לנו אפשרות להתקיים .

שתי אחיותיי לאה ובלומה גם השתתפו בשליחויות אל מחוץ לגטו על מנת לעזור .היו קשיים בכל תחומי החיים .שהחשוב מכולם מחסור במזון , הצפיפות במגורים, מחסור בחומרי הסקה . ובכל  התחומי  החיים. 

זכור לי במיוחד איך באותה תקופה הקימו מועצה יהודית שדרכה יכלו לשלוט בנו ביתר יעילות . נוסף לזה הקימו משטרה יהודית עם מדים כחולים ועל הכובע פס כחול לבן כסמל יהודי .בתור נשק קבלו מקל ועודדו מאד להשתמש בו. אחראי עליהם מונה אדם שהם יכלו לסמוך עליו.

המנגנון הזה עבד ביעילות רבה עבור השלטון הגרמני

בהתחלה חשבנו שעכשיו יהיה  יותר טוב ,הרי המועצה והמשטרה יהודים הם . מהר מאד למדנו שטעינו.להם היו תוכניות משלהם בעניין שלטון עצמי ליהודים .להם זה שימש זרוע ראשון להוצאה לפועל לתוכניות הזדון שלהם .

למשל: גזרה שהגיע עד אז היה  כמו מהשמיים .היום היא יצאה מהיודנראת [המועצה היהודית ] פקוח על הבצוע על המשטרה היהודית.

הרעיון היה להכניס תריס בין היהודים . היהודים רבו.. להם יותר קל לשלוט.

היום ברור לכל אחד שהכול  היה מתוכנן מראש , אבל אז: רוב  האנשים לא הבינו את זה..האיבה פיתחה תגובות נגד,  והחיים היו עוד יותר קשים.

בראש יודנראד בעיר שלנו סקירניביצה  מינו אדם מאד משכיל ומאד מכובד פרופסור גוזיק שבעבר היה מנהל בית הספר שלנו. אדם מעודן זה לא עמד בהשפלה שדרשה העבודה הזאת שכללה בתוכה שיתוף פעולה עם האויב.  הוא התאבד .

המעשה הקים שערת רגשות והיו דעות שונות .איך שצריך להגיב.

אני ומשפחתי המשכנו להתקיים בתנאים שמחמירים כל הזמן.

החורף של שנת 1939 –  1940 הגיע לקראת הסוף. ואיתו בשורות רעות .   מדובר על גרוש יהודים מכל מקום וריכוזם בערים גדולות ומאד מסוימות .לפי השמועות התנאים יהיו מאד קשים ויהיה צפוף מאד. צפוף מה זה כבר הרגשנו , לפחות חשבנו שכבר יודעים .

תוך זמן קצר ,הודיעו בפומבי לאיזה ערים צריך להגיע .העיר שלי  ;סקירניויצה;הקצו ווארשה או לודז  כמחוה   של רצון טוב  הוקצב  גם זמן ואיזה דברים מותר לקחת איתנו

כל משלא ימלא הוראה זו, ייענש קשה .כל אחד כבר ידע מזה עונש קשה .

בכול זאת ה יו אנשים שידעו להבין שלא בכל האזורים הגזרות שוות .חלק מפולין סופח לגרמניה מיד .שם היו חוקים אחרים .בשאר המקומות התנהל אחרת .

אבא שלי ועוד כמה אנשים ידעו אזורים  שמותר היה לגור ליהודים ,ועוד לא היה אפילו גטו .מיד נגש להתארגן להעברה .

שכר עגלה עם סוס ,העמסנו כל משהיה אפשר ויצאנו לדרך.היעד ; פזיגלוב'.

 

התחלת הנדודים..

פזיגלוב . מקום קיט על יד פיוטרקוב  מאזוביצקי פרוס ווילות יפות בנות קומה אחת שעמדו להשכרה במחיר גבוה ומדובר בחלקים של הווילה , הדר או שניים . המקום לא סומן כאסור ליהודים .

הדרך לשם לקח המון זמן , בדרך עצרו אותנו מחסומים רבים של גרמנים וארכו חיפושים  בכלים,בבגדים , פרקו נעליים ומעילים.   הם חיפשו דברי ערך ,והחרימו כל שרצו .

הגענו למקום היעד כאמור ; פז'יגלוב' ,בלי גטו בלי גדר , אנשים חופשיים, לכאורה ,בלי עבודה בלי כל הכנסה והכול כבר הספיק להתייקר  . כל האנשים ידעו שהשהות כאן הוא לזמן מוגבל מאד , וכך אמנם היה. בקושי עברנו את הקיץ 1940 והנה יצא צו שעל כול היהודים לעזוב את כול האזור  ולהתרכז במקומות שכבר היו ידועים לנו ,כלומר . עדיין

היו עוד מקומות מחוץ לווארשה ולודז, שאנשים ניסו להימנע מלהגיע למקומות

ריכוזיים הגדולים..

 

 

ראווא מאזוביצקה (Rawa Mazowiecka)

אבא שלנו לא חיכה עד הסוף והחליט שאנחנו עוברים לראווא מאזוביצקה. עיירה קטנה במרחק קטן מעיר מולדתנו סקירניוויצה ((Skierniewicke שהיו בה הרבה מאד יתרונות לגבינו ,ראשית סביבה מוכרת ,שנית בעיירה  גר דוד של אמא שלי בשם הערשל רימר, שנחשב לאדם עשיר מאד, היה לו בניין גדול מאד  וגם מאפיה גדולה. חשבנו שנהיה מסודרים אם יש דוד שכזה . 

המציאות ,התבררה קצת אחרת. הדוד שאף פעם אני לא ראיתי אותו קודם, לא היה אדם רע אבל אפשרויות שלו לעזור לנו כבר היו מוגבלות .כל הבית כבר היה תפוס עד אפס מקום וכל האנשים האלה משפחה מצד זה או אחר. אחרי הרבה השתדלויות  קיבלנו מקום במרתף של הבניין . המרתף היה  כ 3*5 מטר  . בלי חשמל  בלי מים, ריצפה וקירות חמר , חלון אחד קטן מאד שיצא לרחוב  בגובה המדרכה . הכניסה למרתף דירה  עבר דרך מחסן פחם שחור משחור גם ביום. פחם כבר לא היה אבל היה שחור וחשוך.

המקום יותר דמה למערה ממקום מגורים . במקום הזה גרנו , כל משפחתי שכללה שמונה נפשות ועוד התינוקת רוזה ביתה של אחותי ביילה רבקה,  בעלה אברהם יצא לעבוד מחוץ לגטו בחווה חקלאית בשם רילסק המרוחק כמה עשרות ק"מ מהגטו . גרו אתנו במקום דודה מלכה עם בעלה יוסל  וילד קטן מאד כבן 4 או 5 בשם חיים, ילד יפיפה עם תלתלים בהירים בצבע קש, אני מאד אהבתי אותו . נוסף לזה היה עוד כוך נוסף ושם גרו סבא נוסן וסבתה שיינדל, הורים של אמא שלנו . סבא כבר לא הלך בכוחות עצמו.

הצפיפות היתה נוראית. החיים כאן נראו אחרת לגמרי. סקירניוויצה היה גן עדן לעומת כאן. כל בוקר אפשר היה לראות בפתח בתים גופות של אנשים שמתו מרעב או ממחלות  במשך הלילה . עם הזמן מתרגלים לזה ומתרגשים פחות . בתנאי שזה לא משפחה או מקרים קרובים . הצפיפות גורמת לסירחון בלתי נסבל , למכות הקינים ,מחלות אפידמיות שונות . היו כמה רופאים יהודים שלא היה להם לא  ציוד ולא תרופות.

מבחינת המזון , השיטה הייתה מוכרת לנו ,והיא כרטיסי מזון  . האיכות  ירודה מאד והכמות בלתי מספקת לקיים גוף . למשל אדם מבוגר שלא עבד , קיבל קילוגרם 1 לחם לשבוע . הצורה דומה ללבנה בצבע חום ודביק בפנים . שאר המצרכים ; כמו תפוחי אדמה , קמח,  מלח,  שמן לא הגיעו באופן קבוע.

הרעב התחיל לתת את אותותיו ועמו החולשות ומחלות . עם הזמן  אנשים התחילו לאבד שפיותם . חלק מהאנשים נהיו אלימים אחד לשני ,אחרים פנו לשוד, גנבות ,זאת בכדי להציל עצמם מרעב. היה מסוכן לצאת החוצה במיוחד כשהחזקת משהו ביד שאפשר לאכול.

עם הזמן המצב החמיר . ידענו שצריך לעשות משהו בכדי להישאר בחיים אחרת נמות מרעב. אחי מאיר הפעלתן  התחיל  לצאת בחשאי מהגטו לכפרים הסמוכים בכדי לסחור עם האיכרים. דברי ערך תמורת דברי אוכל  שכללו לחמים ,בקבוקי חלב , תפוחי אדמה ולפעמים חתיכת חמאה ,ואם היה מזל  תרנגולת או שתיים ,שהיה קשה ומסוכן

 מאד להעביר  דרך הגדרות  לתוך הגטו. הסיכון והקושי היו הכרחיים בכדי להישאר  בחיים. חלק לא מבוטל בזכותו של מאיר  היה לנו יותר אוכל , בשביל להחזיק מעמד.

יותר מאוחר, המאמץ הזה לא הספיק.  אחותי בלומה ,גדולה ממאיר שנתיים הצטרפה אליו כדי לעזור לו לסחוב. כי המרחקים היו יותר גדולים, גם תנאי הסחר היו יותר קשים מיום ליום.  הבה אומר צריך לתת יותר ולקבל פחות .

על כמה החיים נהיו יותר קשים. הרצון להישאר  ולשרוד היה חזק, הם בגזרות זוועה עלינו ואנחנו עם רעיונות איך לשרוד .

שמענו ששלטונות  הכיבוש מגייסים צעירים וצעירות פולנים לעבודות כפיה  בגרמניה .

גייסו מכל משפחה מכסה לפי גולגולת . בהתחלה ניסו בהתנדבות, מאחר שלא היו כאלה הם באו לבתים לעצור  את הצעירים ,או עם צוו קריאה .  לפי צו קריאה כזה  ,המעומדת היתה  מופיע בלשכה מיוחדת . שם עברה בדיקות שונות  בעיקר רפואיות ונשלחה לגרמניה  לעבודות שונות .  בשביל הפולנים הדבר היה נחשב  אסון במשפחה . לגבי יהודים הדבר הזה אפילו לא על עלה על הדעת . ובכל זאת , בחורות יהודיות , ורק בחורת  יכלו לגשת למבחן שכזה בגלל בדיקות רפויות .

בשביל בחורה יהודיה הזדמנות כזו יכלה להיחשב כהצלה.  לא היה מה להפסיד .

חיפשנו ומצאנו משפחה פולנית  בשם  ריקובסקי בכפר  ויסוקה וולה  ובתיווחו של פולני אחר  בשם גזיבק  שעוד יופיע בהמשך ובתשלום מכובד התחיל בטיפול  ביחד עם אחי מאיר שהיה הרוח החיה  בכל העניין. לא היה קל לסדר תעודה מזויפת , זה עשה מישהו אחר וגם כסף וגם סיכון. אחרי זמן מה היציאה של אחותי לאה יצאה אל הפועל .

היציאה שלה לא היתה  קלה, זו פעם הראשונה שמישהו מהמשפחה עוזב  לארץ זרה ועוינת, בלי לדעת אם עוד פעם נתראה שוב. אך כאמור לא היה מה להפסיד.

אחרי זמן מה הגיע  סימן חיים מאחותינו  לאה במכתב שכתבה למשפחת ריקובסקי  שבשמה התיצבה , הגיעה בשלום לגרמניה ושובצה לעבוד אצל איכר בסביבת העיר המבורג . הדרך עברה בלי שיבושים ובמזל לא היו עוד בחורות מהסביבה שיכלו לזהות ולגלות את סוד הזיוף . הסיכון היה רב מאד  לא רק ללאה , גם המשפחה ריקובסקי יכלה לשלם בחיים.

בשבילנו  הגעתה  של לאה שלנו בשלום  היתה  שמחה רבה ועידוד גדול.

לאה המשיכה לכתוב מכתבים למשפחת ריקובסקי  ובזהירות רבה לא לגלות סודות שעלולים להפליל  כי ידענו שיש צנזורה על המכתבים.

שאר המשפחה המשיכה במאבק על החיים. מאיר  עם בלומה המשיכו להסתכן כמעט כול  יום והמשיכו לצאת לכפרים ובזה להחזיק את המשפחה בחיים. לפעמים הרשו לי להצטרף למאיר במקום בלומה. אני הלכתי בשמחה  רבה .

שאר הימים מצאתי לי עיסוקים אחרים. אחד מהם היה לעבור לאגף אחר של הבניין שם היתה מאפיה של הדוד וגם זה במרתף ,שם הייתי מתפס על גבו של התנור ונהנה מהחום וגם רואה איך אופים לחם. הריח הנהדר של הלחם נחרת בזיכרוני כריח גן עדן לפחות.

בסיום עשיית הבצק האופים שעבדו שם מגרדים את השולחנות בסכינים מיוחדים , את הפירורים אספו לשקיות ניר והחביאו .בסוף העבודה אספו אותם לתרמילים שלהם ולקחו הביתה המאושרים האלה. אני הייתי מקנא בהם מאוד , חיפשתי תחבולה איך להשתתף בשמחה הזאת . ימים על ימים לא זכיתי להזדמנות לשים יד על אוצר שכזה .

הפועלים של הלחם היו זהירים מאד  ושמרו על כנינם היקר . אני מצדי לא הפסקתי לארוב . אם בעל השקית יצא לרגע החוצה ולא היה אף אחד בסביבה קפצתי כמו חתול מהתנור ישר לשקית  הפרורים וגונב  חופן או שניים ושם בכיס ומסתלק מהמקום כל עוד נפשי בי. פירורי בצק  יכולים להיות מצרך יקר מאד . ביום שהצלחתי  לשים יד על הפירורים נחשב  למזל  . למחרת המשכתי בתצפית  ומקווה  שוב למזל . הרבה פעמים חזרתי עם ידיים ריקות . על אף כל המאמצים שלי ,ובעיקר מאיר,בלומה וגם כל שאר המשפחה, הרעב התחיל לתת את  אותותיו. כולנו רזינו מאד . עצבים הציקו . סבלנות בין אחד לשני ירד פלאים. אצלנו במשפחה ,אמא נכנסה חזק מאד לתמונה  ותפסה יותר פקוד מבעבר, היא התערבה יותר מקודם בכל דבר. זה עזר מאד להיות יותר רגועים על אף הרעב.

אם לא הספיק המחסור במזון  בסיסי , היה גם מחסור בסבון ,הקושי להביא מים  ממרחק עצום ,לחמם מים לכביסה נחשב  למותרות וכמעת בלתי נתן להשגה. הפגע הזה,  גרר  אחריו  פגעים נוראים יותר. הופיעו כינים ,פרעושים ,פשפשים , ואחרי זה לא איחרו לבוא פצעים מוגלתיים . הפצעים מכסים כמעט את כל הגוף , נודף ריח איום ונורא.   תרופות לא היו לנו, על אף שהיו כבר בתקופה ההיא  תרופות  נגד הפגע הזה.

אפשר היה להשיג  חומר חיטוי  בשם  קרבול  חומר מסריח מאד אבל יעיל מאד נגד המכרסמים  האיומים . את הכביסה ואת השמיכות  אפשר היה להביא למרכז חיטוי מיוחד, שם הדברים עברו תהליך מיוחד עם קיטור וכימיקלים מיוחדים שגם הסריחו מאד וכל  הדברים נהיו מקומטים ודהויים . אחרי הטיפול הזה היתה הקלה מסוימת ,אבל  לא מוחלטת. הפצעים התחילו להתרפות מעצמם או בשימוש  באמצעים   שבשמועות. התהליך היה איטי מאד והשאיר כתמים   על הגוף  הרבה מאד זמן. גם הסרחון  נמשך הרבה מאד זמן. בזמן ההוא  חשבנו שזה לתמיד.

בזה עוד לא נגמרו היסורים מהסוג הזה .מיד אחרי מכת מצרים זו , הופיע אפידמיה אחרת  בשם טיפוס, מחלת הטיפוס היא מחלה מדבקת ואין שום סיכוי להימלט  ממנה   אם גרים באותו בית, אלא אם בעבר  האדם כבר חלה במחלה זו.

במשפחה שלנו רק אמא הייתה חולה בעבר, לכן היא עברה בשלום את המחלה . ובמזל היא זו שטיפלה בכולם . עוד מזל שלא כולנו חלינו באתו זמן ,רק בשלבים ,שלבים .איני זוכר אצל מי התחיל  ומי בא אחריו . המחלה קשה מאד , מלווה בחום גבוה , במקרים קשים עד איבוד הכרה . מי שהצליח לעבור אותה , והיא מחזיקה כ 13 ימים ,יוצא מוחלש מאד ולפעמים משאירה פגם ואפילו מום. במשפחה שלנו עברנו לפי סדר את המחלה בלי לקבל עזרה רפואית כלשהיא ובלי כל תרופה .מי שהגיע ליום ה13 שהוא היום הקשה ביותר, סימן שעבר . אבל  ימים שקודמים ליום ה 13 הם גם קשים מאד. לי למשל היה חום מעל 40 מעלות כמעט כול הזמן . אחותי בלומה הייתה במצב קשה במיוחד היו זמנים שכבר הפסיקו לטפל בה  כי חשבו שהיא כבר איננה  בחיים.  הטיפול התבטא בהרטבת המצח במגבת רטובה או להשקות במים פושרים עם כפית.  אחותי בלומה התגברה על המחלה. כאילו קמה לתחייה  וחזרה   לתפקד. רזה, מותשת הצטרפה  למאיר  במסעות  כמעט יומיות לכפרים בכדי לקיים את המשפחה . בימים שמאיר היה חולה הלכה בלומה עם אחותנו לאה  . בלי מאיר היה הרבה יותר קשה . לאט לאט כולם עברו את המחלה ובלי פגם פרט לאבא שלא התאושש לחלוטין . אחרי המחלה כולם זכו לקצת יותר תשומת לב ויותר אוכל , לעומת זאת,אבא סירב לחלוטין לאכול  , או לשתות . היה צריך  לשדל אותו שיסכים בכלל לאכול  משהו . נהג לשבת לבהות ולשתוק. לא הגיב לשום דבר. היה עצוב מאד לראות אותו .כולם חשבו שיצא מדעתו . תופעות כאלה קרו הרבה מאד.

אחרי תקופה שהמחלה עברה את כולנו והיינו נחלשים מאד המצב לא השתפר. לפחות נשארנו בחיים .במרבית המשפחות יצאו באבדות בנפש , לעתים מתו משפחות שלמות.

אחרי המחלה לא חזרנו להיות כמו קודם. העצבות והדיכאון שלטו בכול מקום.

משפחתי הגיבה ברצון חדש להמשיך לחיות . צצו רעיונות חדשים .

אחותי לאה כבר נחשבה מסודרת  בזה,שיצאה כביכול מסכנת האבדון .כשנסעה לגרמניה בתור פולניה . מאיר  ובלומה חזרו לתפקידם הקודם ויצאו בחשכה מהגטו לכפרים לסחור  בכול תמורת אוכל. עכשיו הגיע תורי לתפוס יוזמה משלי.

אתאר מעט את הסביבה שגרנו; הבניין  עמד בצומת  שלושה כוונים והווה מובלעת גטו בתוך שטח  של פולנים .גדר תייל הקיפה משלושה כוונים את הבניין . כמה מטרים מחזית הבניין לשם יצא חלוננו היחיד ממרתף המגורים שלנו בגודל  מזגן חלון ובגובה המדרכה . בין הבניין לגדר אפשר היה לשבת  ולהסתכל  לכביש שהוא מחוץ לגטו , כלומר שטח חופשי .

כול בוקר ראיתי עובר עדר פרות הולכות למרעה ואחריהם ילד בגילי בערך ולפנות ערב    

 העדר חוזר בכוון הפוך . חשבתי לי לו רק היתי הילד הזה מאושר הולך לו בשדות חופשי מקבל המון אוכל . לקנאה לא היה גבול.

במו עיני ראיתי כשהלכתי עם מאיר לכפרים איך שילדים בגילי יכולים לצאת עם עדר פרות לבדם . הייתי בטוח שגם אני יכול  לעשות  את זה לו רק נתנה לי ההזדמנות.

צריך לחפש תחבולה איך להגיע להיות  רועה  פרות .צריך לצאת מהגטו , זה ידעתי איך לעשות , צריך לחפש איכר שצריך רועה לעדר הפרות שלו  שמוכן להעסיק אותי ,צריך להעמיד פנים של ילד פולני שרוצה לעבוד , צריך להמציא סיפור  בדוי שמתקבל קצת על הדעת.

יום אחד יצאתי מחוץ לגדר ועקבתי אחרי העדר  והגעתי לשדות המרעה .שם היו עוד עדרים . התקרבתי לילדים ששומרים על העדרים ויצרתי איתם קשרים בלי שיידעו מי אני. יהדותי היה סוד כמוס מאד.עם הזמן נודע לי שאותו עדר שעובר קרוב על ידינו הוא של משק לא הרחק מגדר הגטו והילד הוא בנו של בעל הבית . הילד בעצמו סיפר לי שהם צריכים פועל כי הוא עצמו  יוצא ללימודים. יותר מזה לא ציפיתי . ישר אמרתי לו שאני מאד מעוניין   לקבל את העבודה כי שאר הילדים מהסביבה הם כבר חברים שלי  זה הרשים אותו והבטיח  לי לתת לי תשובה כבר למחרת. לא היה מאושר ממני באותו הזמן.  לא יכולתי לגלות להם עד כמה אני מעוניין . לשמחתי לא היה גבול.

למזלי הטוב  התשובה למחרת הבוקר היתה חיובית . הוזמנתי לבוא אליהם כבר ב.אותו ערב. הגעתי למקום עוד לפני הזמן. ראיתי שיש משק גדול מאד ובאנשים עשירים מאד, ביחס לסביבה .קיבלה אותי אמא של  הילד .היא כבר ידע שאני מגיע . היה עוד אח יותר קטן ואחות יותר גדולה. היו עוד פועל שכיר ולא נעים במיוחד . בעל המשק התברר לי יותר מאוחר נמצא בשבי הגרמנים.   אסור היה לפרסם שהאיש שירת בצבא ולחם נגד הגרמנים .

על שכר לא דובר בכלל.

ידוע לכל, מה מקבל רועה פרות .א. אוכל  כמו שאר בני הבית  . ב. כול סוף שבוע מקבלים מתנה בסדר גודל של טיב העבודה של העובד ,טוב ליבו של בעל הבית וכמובן היכולת שלו. לא דובר בכסף , רק בחבילת אוכל בשביל  לקחת הביתה .   

העבודה התחילה מוקדם בבוקר . התחיל עם קשירת הפרות לחליבה שאני עשיתי בעצמי.

בחליבה לא השתתפתי .אני אכלתי ארוחת בוקר טובה מאד . שתמיד כללה פירה תפוחי אדמה עם שומן ובורשט נהדר ופרוסת לחם ענקית . את הלחם לא אכלתי . שמרתי אותו בשביל לקחת הביתה . ארוחת צהריים הביאו לשדה . גם תפחי אדמה עם חלב או לבניה וגם לחם . במשך היום היו מתכנסים ילדים ממרעה שכן ומדברים, משחקים או סוחבים תפוחי אדמה משדות וצולים אותם במדורות שעשינו מגללים מיובשים של פרות שאספנו בסביבה .אני היתי צריך להיות עירני מאד ותמיד, בכדי לא להתגלות מי  אני באמת . הימים עברו בנעימים כל עוד יכולתי לשכוח  על מצב משפחתי וכמה זמן אוכל  לשמור בסוד את זהותי. העבודה במרעה  לא קשה . צריך להכיר את כל הפרות , העגלות , והעגלים . צריך לשמור שלא יעברו לחלקות  מעובדות ובצמחיה ולא יעשו נזק . במיוחד שלא יעברו לחלקות של שכנים . צריך להכיר היטב   את העדר . לכול בהמה יש שם פרטי והבהמות יודעות זאת . לכל בהמה אופי משלה . יש פרות  ממושמעות  . במקרה שהיא עוברת את  גבול  החלקה , מספיק לקרוא בשמה מספיק  חזק והיא חוזרת למקומה . אבל  יש כאלה שצריך לרוץ מהר  ולהחזירה עם מקל . יש גם בהמות שיכולות לעייף מאד את הרועה. יש פה משחק חזק של מרות .הפרות מרגישות ויודעות היטב למי היא חייבת  לציית וממי אפשר להתעלם. אני למדתי מהר  מאד את הפרינציפ  ונחשבתי לרועה טוב מאד.  בשכנות  למרעה  שלנו היו גם השדות  של בעל הבית . כשעבדו שם האנשים שלנו אז קראו גם לי לעזרה ועל העדר שמרו לי הילדים השכנים . לפעמים היה הפוך ; ואני שמרתי עדר של שכנים. העבודות בחלקה היה עישוב,  עידור , או כל עזרה אחרת שיש בשדות.

לקראת  ערב ,אוספים את העדר לכוון הביתה והעדר מתחיל  לנוע . לא צריך להראות להם את הדרך ,הם  יודעים לאן ללכת.

מגיעים למשק והרפת סגורה בפניהם והם נשארים בחצר .אני נכנס  לנקות את  הרפת, לחלק קצת אוכל מרוכז ומרפד את כול המקום בקש טרי ומריח . הפרות החולבות בלבד נכנסות פנימה , ומתחילה החליבה . את זה עושות נשים בדרך כלל. זאת עבודה לא קלה בכלל וגם אחראית ,צריך להיזהר  שהחלב לא ישפך .

בזמן החליבה אני ופועלים  אחרים מקבלים ארוחת ערב.

ארוחת ערב  שונה בכול עונה . כשהעבודה יותר קשה מקבלים בנוסף לאוכל הרגיל  קובית שומן חזיר משומר במלח .אולי  100 גרם  . אוצר לא קטן של  אז . לא כול איכר נתן לעובדיו מעדן מלכים כזה .כול  אחד הסתכל  על זה בחרדת קודש .גם בני המשפחה עצמה העריכו מאד את מתנת אלוהים זו. אני עשיתי כול מאמץ דרוש בכדי להעלם עם האוצר, ולהביאו הביתה .  

 אמא  חילקה שווה בשווה  בין כול  בני הבית. אבא לא השתתף בשמחה  זאת  אבל  לפחות לא התנגד. והעלים עין .

במרתף דירה שלנו גרו עוד אנשים חוץ ממשפחתנו שכללה הורים ,ששת ילדינו ,כשאחות הבכירה נשואה עם תינוקת בשם רוזה [בעלה אברהם עבד מחוץ לגטו ולרוב לא היה בבית.] גרו עוד דודה מלכה  ,בעלה יוסל והבן מוטי  [יותר קטן ממני] . אני מזכיר  במיוחד את  נוכחותם .כיוון שאי אפשר היה לבלוע לבד דבר כזה מבלי להתחלק עם קרובי משפחה כה קרובים.

הזכרתי כבר את הילדה של  אחותי , רוזה, שכולנו גידלנו .כל אחד החזיק אותה בידיים כיסה אותה בשמיכה והאכיל אותה. בלילות חורף היה צריך להאכיל אותה בחלב ששמרנו בשבילה והיה צריך לחמם , אני היתי קם , מדליק נר , ממלא כף חלב  ומחמם מעל הלהבה. זה היה פטנט  שלי , וגם אחרים עשו כמוני.

החיים בגטו  ראווה מאזוביצקה  שהיא עיירה קטנה לא הרחק מעיר מולדתי סקירניוויצה  המשיכה במסלול  ובסבל    . משפחתי עדיין  מחזיקה מעמד .

ביום בהיר אחד  הופיע  במרתף מגורים שלנו בן דוד  מצד אבא  בשם אברהם בנדר  

ומספר בהתרגשות רבה שהוא  היה נוכח במשלוח מגטו מינדזיזץ ]MIENZYRZEC[

לכוון בלתי ידוע,  וזה כאילו לעבודה  או התישבות מחדש. דחסו אותם לקרונות רכבת שמשמשות להובלות של בהמות  בצפיפות בלתי רגילה . לא היה מקום לזוז , לא נתנו מים  , לא אוכל ,ובלי תנאים סניטרים. המצב היה ממש בלתי נסבל .

בסוף ; מספר הבן דוד שלי אברהם ; עצרה הרכבת,  והגענו לאיזה מחנה  בשם ''טרבלינקה''  פתחו את הדלתות וצורחים לצאת מהקרונות ובמהירות . מי שלא ממהר מקבל  מכות נמרצות עם מקלות או עם קתות רובים . הצריחות  ובכי הקורבנות ביחד  יצרו מהומה רבה . אני ניצלתי את המהומה והתחבאתי  בין הקרונות , וכשהרכבת התרוקנה ,והרחיקו את האנשים , התחילו לסגור  דלתות  . אני חמקתי  פנימה  בתקווה  שלא ירגישו בי .

היה לי מזל  . הרכבת התחילה  לנוע לכוון הפוך  ואני בפנים .יכולתי להסתכל החוצה וראיתי שהתרחקנו די חשבתי על בריחה מהרכבת . בחוץ כבר חושך מוחלט ואני מצפה להזדמנות . חיפשתי  רגע שהרכבת לא דוהרת ורואים אדמה . בהזדמנות הראשונה קפצתי מהרכבת עם כיוון הנסיעה. המזל שיחק לי שוב..

איך הגיע עד אלינו אני כבר לא זוכר , ואם בכלל סיפר  המרחק  מאזור  טרבלינקה עד אלינו הוא כמה מאות ק''מ .

הסיפור שכנע את אבא שלי ומיד התחיל לדבר.כזכור הוא לא דיבר מס. חודשים .

כולם הבינו שהמצב חמור מאד .אבא אומר שצריך לברוח בהקדם האפשרי.

חיכינו עד שכולם בבית . צריך לעבור את הגדרות ולהתרחק ככול האפשר ואחר להיפגש במקום מוסכם באיזשהיא   חורשה . אנחנו הלכנו יחד בכול זאת. פרט  לאחותי הבוגרת  שהיתה נשואה עם התינוקת שהצטרפה לבעלה  כשבועיים קודם .הוא עבד בחווה חקלאית  בשם ''רילסק'' במרחק מה מהגטו. עוד חסרה האחות לאה שנסעה לגרמניה כמה שבועות קודם. היא נסעה בשם  של פולניה שקיבלה צו מהשלטונות  להתייצב  לעבוד בגרמניה בשם  ''מאמץ  מלחמתי '' כמובן  חובה  , מי שלא התייצב  צפוי לו עונש כבד מאד. הבחורה  בשם ; זופיה  ריקובסקה  ; Zofia Rikowska  לא יכלה להתבלט  הרבה ברבים  ולשמור בסוד כמוס שמישהי  אחרת נסעה במקומה לגרמניה . היה לה צפוי עונש כבד מאד .במיוחד אם המחליפה היא יהודיה .

 לגבי אחותי לאה ההסדר נראה כהצלה .

 לאה כתבה מכתבים למשפחה  הפולנית  וכך ידענו על קיומה .

כך הסתלקנו מהגטו למקום המוסכם.

הגיע ערב וירד הקור של  סתוו של    1942 היה לנו קר .לא היה לאן ללכת ,לא היה מה לאכול ,היה פחד שיגלו אותנו ויהרגו אותנו ובמקרה הטוב  יקחו אותנו למחנה השמדה  שכבר שמענו עליו.

לאחי מאיר אבא אמר לחזור לגטו ולנסות להביא שמיכות במידה ויתאפשר .לי אמר לנסות להתקרב לכפרים בכדי להשיג  קצת אוכל . מיד יצאתי לדרך .נכנסתי לבית  וברכתי ברכה של הנוצרים והיא ''יבורך ישו הנוצרי'' וקיבלתי תשובה  והיא;לעולם ועד אמן'' .מיד שאלה במה היא יכולה לעזור לי    ועניתי  שאני צריך אוכל . מיד הביאה לי ככר לחם הגונה וקצת גבינה , עמדתי המום רגע  והיא אומרת  ''שאלוהים יברך אותי''

ולא צריך לשלם.  חזרתי במהירות  האפשרית  להורים עם האוצר היקר . לרגע היה נדמה לי שלא נורא המצב , אם אפשר לקבל לחם חינם ועוד לקבל את בירכת אלוהים.

די מהר  התברר לי  שטעיתי בגדול  .לא היה קל לקבל לחם..

אחי מאיר עדיין לא חזר מהשליחות שלו .

היה חושך מסביב  וכולם היו מודאגים מאד מהצפוי לנו הלילה ובעתיד בכלל . אף אחד לא עצם עין כל הלילה בצפייה  למאיר . רק בבוקר הוא  הופיע מבוהל  ועייף מאד לא הביא שום שמיכות . רק סיפור מזוויע  את שעינו  ראו .

ראשית הודה לאלוהים שיצאנו בזמן וברגע האחרון . הפעולה של הגירוש התחילה מיד.

הבניין שגרנו כבר היה מפונה. במרתף למטה  כבר היו בוזזים . הגרוע מכול  .סבא וסבתא  הרוגים , כשסבא נתן שוכב במיטתו וסבתא שיינדל  גוחנת מעליו הרוגה אף היא.

עכשיו; התחילה מציאות חדשה..

 

             הישרדות

בוקר בא , ואנחנו מכורבלים ורועדים מקור. אין לאן ללכת, אין מה לאכול ,יש פחד.

אבא טופס יוזמה ומחלק את כולם לקבוצות , ואומר ללכת לאיכרים שמוכרים לנו בכל מיני  כפרים , חילק קצת כסף שהיה לנו . המטרה היא להשיג שמיכות ,בגדים חמים ,והעיקר  לקבל מכסה לינה ,אוכל .

כל אחד ידע בערך איפה נמצאים כל היתר.בעיקר היה חשוב לדעת איפה נמצאים שני ההורים . להם היה קשה יותר להסתתר  מהרבה סיבות .ממבט ראשון על אבא אפשר לראות שהוא יהודי , ועוד  הרבה מאד אנשים הכירו אותו .מבחינה זאת הסכנה הייתה רבה יותר.לאבא ואמא היה צריך לבחור במקומות יותר ידידותיים  .כאלה לא היו הרבה.

אבא ואימא יצאו לאדם בשם גזיבק   בכפר גוטקי;(Grzibek  Gotki) מקום מאד נידח, בית מבודד שמעט אנשים מסתובבים . הבית קטן שמכיל חדר עם מטבחון ולזה מצורפת רפת ובה שתי פרות וסוס , קצת הצידה עמד מתבן קטן ובו הקש , החציר, ועוד כמה דברים שחקלאי צריך. האיש עני מאד והפרנסה לא בשפע . אבא חשב שהאיש תמורת קצת כסף יחביא אותנו אצלו. אבא ואימא יצאו לכוון . כל היתר התפזרנו לכול מיני כיוונים . אחרי כמה ימים התחלנו להגיע לאותו מקום , בדיוק כפי שנדברנו. התברר שאבא צדק . האיש הסכים להחזיק  את ההורים ואנחנו לפי הסדר  החזקנו מעמד וכולם שרדו. כל אחד סיפר מה עבר אותו בכמה ימים שעברו.

אני הכרתי כמה איכרים שהסכימו  לתת לי מכסה ואוכל  ולפעמים גם לינה . הלינה הייתה יותר חשובה מאוכל . אם קבלתי לינה ,זה היה בעלית הגג של הרפת או במתבן של התבואה . בדרך כלל זה היה ליום אחד בלבד . על זה הייתי אסיר תודה . למחר יום חדש וצריך לחפש מקום חדש. מאיר אחי היה צריך לדאוג גם לעצמו וגם לשתי האחיות שלנו;

בלומה ,שמבוגרת ממנו בשנתיים ואסתר (אדז'ה) שהיא   מבוגרת ממני בחמש שנים .

היא בת 15 , אני בן 10 . בשביל בלומה, מאיר יחד עם אבא סימנו איכר ( בשם Krzyzanowski) ובכפר אחר לנסות לשכן . כלומר להחביא באיזשהו מקום במשק.אחותי אסתר הצטרפה אלי בינתיים . כך נדדנו שנינו ממקום למקום . בשביל אחותי המצב היה בלתי נסבל . היא נסחבה עם מנדולינה ביד . לכול מקום שהגענו , הצענו לאנשים לשמוע את הנגינה.

 

אחותי ניגנה מאד יפה . היא היתה מאד מוכשרת .לא תמיד הייתה אוזן קשבת לאנשים .

ואז היה מאד לא נעים . אחותי לקחה מאד ללב את מצבינו הקשה מאד . הייתה בוכה בשקט ושלא יראו. במשך שעות.

הדיכאון השפיע גם עלי . לפעמים אמרה לי שהיא אבדה את הרצון להמשיך ולהסתתר והלוואי שהגרמנים יתפסו רק אותה . היא ממשיכה לנדוד רק בשבילי ולשאר המשפחה.

אחותי דרשה ממני לא לספר לאף אחד מה עובר לה בראש.

בזמנו אני לא סיפרתי לאף אחד מה עובר עלינו. בפנים שלה אפשר היה לראות עצב איום נורה .בפגישות עם ההורים אפשר היה לראות בהתנהגות שלה מה עובר עליה .

בפגישות לא הייתה בוכה , רק נצמדת להורים בשתיקה .  אמא ואבא  הבינו היטב  מה עובר איתה במיוחד והעצב חלחל על כולנו.

כשהגיע זמן להיפרד  אבא היה נותן עצות  לאן  להמשיך ולמי כדאי לפנות לבקש עזרה .

אמא מצידה היתה מיעצת  איך להתנהג  ולהראות  כפולנים משיותר.

את כול הדברים האלה ידענו היטב , זה הינו מספרים להם ברגע שהגענו .גם ידענו שזה המעט שהם יכולים לעשות בשבילינו . נהגו ללטף ולנשק  לנו את המצח  ולחבק בחוזקה

לכול אחד היה בראש המחשבה והחשש אם עוד נזכה להיפגש  שוב.

כול יום , מאבק להישאר ,להסתתר ,למצוא משהו לאכול , והעיקר; למצוא מקום לינה.

עם הזמן הגיע החורף, והקשה עוד יותר את  החיים  . הכול התכסה שלג . הכול לבן מסביב . בשדות, בחורשה או ביער. לאן שהולכים , מיד מתבלטים. לא הינו מוכנים לקראת הצרה החדשה.

צריך למצוא פתרון ; ומיד. צריך להעלם מעיני האנשים  .

איך נעלמים

בסביבה אין יערות צפופים ועמוקים , אין הרים ואין גבעות .

הרבה אפשרויות  אין . אחת  זה להיכנע . כלומר  להתמסר  בפני כול גרמני ראשון וזה הסוף . האפשרות השניה  קשה יותר  . זה אומר ; ללכת מבית לבית ולשהות בכדי  שהזמן יעבור . הימים נהיו ארוכים   וקשים מנשוא. עם הזמן לימדה אותי המציות לאלתר דברים כמו; להתגנב  

למתבן התבואה , התחבאתי בחציר או בקש ורבצתי שעות על גבי שעות..

עם הזמן הוספתי לי עוד מחבואים , אסמים של תפוחי אדמה  ;שהם מחפורת עם כיסוי . מתאים להפליא להתחבא . למדתי שהאיכרים לא באים כול יום לאסם  ,לכן אפשר לשהות בו.עם הזמן צברתי  מיומנות ,איך להתגנב  למקומות מסתור ולפחד פחות.

סיגלתי לי  עוד מיומות לברוח .על  זה, יכולתי לסמוך.

היה אחרת לגמרי אם אחותי  אדזה  היתה איתי .אז  על בריחה איתה  לא יכולתי לחשוב אפילו איתה  צריך להתנהג אחרת.

אחי מאיר פיתח שיטות  שהטעימו לו. הוא הציע עצמו לעבוד במשק בשכר נמוך מאד,

כמעט חינם כי . חינם לגמרי; מעורר חשד .זה הצליח לתקופות קצרות. ואז הלך למקום אחר  .

אחותנו בלומה  בוגרת ממאיר בשנתיים . לה  היה יותר קשה . לה צריך למצוא מסתור כמו להורים. זאת אומרת ; מקום קבוע , מוסתר מאנשים  זרים  ולפעמים  גם חלק מבני המשפחה עצמה .

המשימה למצוא משפחה שמסכימה להחביא את אחותנו בלומה היתה על  אחריותו של אחי מאיר  בהתייעצות עם אבא. האנשים פחדו מאד . העונש על מתן מקלט ליהודים היה עונש מוות . כולם ידעו את זה. וזה לא רק איום.

אבל לנו לא היו ברירות. המשכנו להיאבק .

פעם קרה שמאיר מצא מקום לבלומה אצל משפחה שלא כולם ידעו על הימצא בעלית גג

הרפת .שם היתה לבדה בלי לדעת מי מקיר מי יודע . לא תמיד זכר האיש להביא לה משהו לאכול או לשתות. נוסף לכול מאיר לא הצליח להודיע להורים איפה נמצאת בלומה .  ההורים היו מודאגים מאד. עבר זמן עד שמאיר הצליח להודיע להורים איפה היא . אבא ואמא הלכו לשם  לברוק את המצב. 

היה ברור שצריך פתרון ;